יש שמיים מעליי

"יותר מזכות דיבור וחגיגת השפע
אני מרגיש עכשיו חובת שתיקה
מאחורי המסכה מה מסתתר
רוצה חבר"

כמה פעמים ביום אנחנו חושבים על איך אנחנו נראים כלפי חוץ?
מה חושבים עלינו?
חושבים פעמיים לפני שאומרים משהו
איך נראים הבגדים שאנחנו לובשים?
דואגים שההורים שלנו לא יעשו לנו פאדיחות.
רובינו לא מביעים את דעותיהם בלי לחשוב מה אחרים יגידו ומפחדים לעשות דברים מחוץ ל״נורמה״ ולמקובל בחברה.
אני מעריצה את אביב על כך שלא אכפת לו מה הסביבה חושבת עליו.
הוא מביע את דעותיו ולא מפחד ממתנגדים או מפספוס של מעריצים,
הולך עם האני מאמין שלו עד הסוף.
מתלבש באיזה תלבושות שרוצה, מתאפר וכלל לא מזיז לו התגובות של כולם.
הוא באמת לא מנסה להרשים אף אחד.
זה נותן לי השראה וגורם לי לחשוב לעצמי מה זה החברה השיפוטית הזאת שאנחנו חיים בה?
ומי בכלל מגדיר מה נורמאלי ומה לא?
האם זה שכולם עושים דבר מסויים הופך אותו ליותר טוב?
אולי להיות שונה זה בעצם מייחד אותך והופך אותך ליותר מעניין?
אל תהיו סטאנדרט!