איך גדלנו

כשנתבקשנו לבחור איזשהו שיר שמעורר בנו השראה ידעתי מיד במקום שזה השיר שאני הולכת לבחור.
את השיר הזה כתבה הלחינה ומבצעת חברה מאוד טובה שלי. אריאל סגל, בת 22 מתל-אביב.
אריאל איבדה את אבא שלה כשהייתה בת 4, למחלת הסרטן. כמה שנים לאחר מכן בגיל 17, גם אמא של אריאל נפטרה מאותה המחלה בדיוק. מאז אריאל חיה עם אחותה הגדולה, יעלי, שתי בחורות מדהימות, יתומות מאמא ואבא, שמנצחות את החיים האלה ביחד. אריאל בשבילי היא הגיבורה האולטימטיבית, היא השראה יומיומית לחוזק, חוסן, אופטימיות ושמחה בחלקנו. היא אחד האנשים הכי אופטימיים, חייכנים ושמחים שאני מכירה, והיא מלמדת אותי כל יום מחדש פרופורציות. הדרך שבה היא משלימה עם מה שנפל בחלקה ופשוט טורפת את החיים האלה היא שיעור שכל אחד מאיתנו צריך ללמוד. לשמוח בחלקנו, להגיד תודה על מה שקיבלנו ולהפיק מכך את המיטב.

השיר הזה, כל פעם שאני שומעת אותו, מרגש אותי עד לדמעות. היא שרה על הימים הטובים שתכף יגיעו, היא שרה על הדברים היפים שיש בעולם, אבל גם על "אנשים שעזבו לתמיד" ובאותה נשימה, על כך שאנחנו צריכים להיות שמחים בחלקנו. ובשורה שאולי הכי נוגעת בי בשיר היא אומרת "שוב נראה שעות שעוברות רק דרך צבעים משתנים בשמיים, העולם הזה מחזיר לי אור לעיניים- שהוא עצמו כמעט וכיבה".