אני ממשיך לשיר

נחום (נחצ'ה) היימן חי את האמנות באופן טוטאלי. הזמן כאילו לא שיחק אצלו, עבר והווה היו מבחינתו אותו דבר. "המציאות" שטפחה על פניו, הזכירה לו כמובן ש"ככה אסור לחיות" אבל הוא לא הקשיב לה. הוא הקשיב רק למוזיקה שבראשו וניצח אותה שוב ושוב. ב"תמימות הזו" שכמובן גבתה ממנו מחיר יש גם משהו גדול- חיים של ייעוד. אי אפשר להפריד בין האמן לבין היצירה שלו ויש קסם מיוחד כשהמלחין שר את שיריו ובמקרה הזה גם כתב את המילים.