מיכאל גרינקר - סונטה 8 בטהובן

הסיפור של אחי עם פסנתר ומוזיקה בכלל מנקודת מבטי כאחיו הצעיר.
אחי (מיכאל) בן 28 , משוחרר טרי (השתחרר כמ״פ קרבי לפני כחודש).
הסיבה שאני מזכיר את השיחרור הטרי שלו מצה״ל היא כדי להדגיש שהוא לא ניגן בפסנתר ב10 שנים האחרונות בצורה עקבית כיוון ששירת בצבא ובנוסף לכך לא גר בבית כ-5 שנים (הפסנתר נמצא בבית של ההורים).

נגינתו מנקודת מבטי:
12 שנים לאחור, אחי שוקל קצת יותר מ120 ק״ג , שומע רוק כבד , לובש חולצות שחורות, שיער ארוך , שותה ומעשן .
שנאתי את התקופה הזאת אצלו, מגיע הביתה בערב עם ריח של סיגריות, אני בן 13 בערך ומתבאס על אחי הגדול.
פעם בכמה חודשים, אחי היה לובש בגדים יפים, מוריד מסיכות, השיער הארוך נאסף ב״קוקו״ ,שם על עצמו משקפי קריאה ומתחיל לנגן בקונצרט.
הקוטביות הזאת בעיניי הייתה הזויה. איך יכול להיות שזה אותו בן אדם? את החלק הזה אהבתי מאוד... אפילו שלא תמיד נהניתי מהקונצרט, כשהגיע הזמן שלו לנגן נהניתי מכל רגע.

כמה שנים לאחר מכן, אחי ירד כמעט 40 קילו, התגייס ליהל״ם ולימים ניהיה קצין ומ״פ.
כל כך רציני ו״קרבי״ מכל מובן שהוא: שקט, מופנם , חדור, קצר רוח, קצת תוקפן אפילו ופה ושם גם תגובות קצרות ועוקצניות של מישהו שעבר עליו שבוע קשה.

גם כאן איכשהו לאחר ארוחת שישי הוא תמיד היה פותח את הפסנתר ומתחיל לנגן את אותן 2-3 יצירות שהוא זוכר מלפני כמעט 10 שנים שניגן אותן..
הייתי מגדיר את זה מבחינתי כמו מסז׳ לנפש. הוא היה תמיד מסיים לנגן ויורד מהכיסא הרבה יותר רגוע ונינוח.

כמה מילים מאחי על מה זאת נגינה בפסנתר בשבילו:
״נגינה בפסנתר בשבילי היא דרך להתנתק מהמציאות ולהתחבר לעצמי. זמן איכות שלי עם הנפש. ברגע שמתחילים לנגן יוצרים משהו מופלא שנותן תחושה של סיפוק עצמי והנאה לך ולסובבים אותך.״

אני חושב שאחרי ההקדמה שנתתי עליו, אפשר להבין טוב מאוד מאיפה המשפט הזה מגיע ולמה הוא היה צריך את הזמן הזה עם עצמו.
בסרטון דרך אגב, אחי מנגן בפסנתר בלי שידע שאני מצלם אותו.. (רואים שם את אמא שלי עוברת מול המצלמה כי לא היה להם מושג).
כאחד שמכיר אותו מנגן את היצירה הזאת כמה שנים טובות אני יודע להגיד שהוא מזייף המון ושאין סיכוי שהיה נותן לי לצלם אותו אם הייתי מבקש.
לאחר שצילמתי ביקשתי אישור להשתמש בסרטון.