שומקום

"לאיפה הגענו?
לשום מקום
בסוף תגור בבית מבטון ואלוהים ישכיב אותך לישון.

כי היונה כבר נחנקה עם הזית בגרונה
מי זה שם הולך שיכור? זה ראש הממשלה
האמא מחכה שהוא יבוא והוא לא בא
הבן שלך הרוג, רק לא מצאנו שם למלחמה

הילדים לוקחים אקדח, יוצאים קצת לשחק
חתול שרוף והם צוחקים ואלוהים שותק
האבא מזיין ת'בת הוא גמר כשהיא צרחה
וכנראה שהיא תהיה כבר לעולם דפוקה

אז לאיפה הגענו- לשום מקום."

לאחרונה למדנו בפסיכולוגיה פיזיולוגית על תופעה שנקראת סינסתזיה- בלבול בנתיבי החושים.
כשהייתי קטנה יותר זה קרה לי, הייתי שומעת מוזיקה בצבעים. אביב גפן למשל הוא שחור מובהק, משינה הם חום, ניל יאנג הוא כתום.
וחוץ מהצבע השחור, אני מצמידה לו גם אומץ וכישרון. אי אפשר להשאר אדישים לביקורת הצורבת הזו, במציאות מדינת ישראל הטרופה ורווית המלחמות.
הוא מייצג את מה שהיה ישראלי וכבר לא, גם במישור האישי- כי שמעתי והיום לא שומעת, גם במישור הסביבתי, המעתיקנים האלה :) שגם שמעו והיום כבר לא. אני חושבת שיש הרבה "ילדי אור הירח" על סקאלה מאוד מגוונת של גילאים, ושאצל רובם זו נחלת העבר. אפילו במישור הרדיו- הוא הגיע לתודעה הציבורית אף על פי שלא הושמע בגלגלצ, כמו רבים וטובים בזמנו. זה פחות אופייני היום, בעידן הריאליטי/יוטיוב/פייסבוק/הדסטארט.
יש משהו בו, באביב, שכאילו נכנס למשבצת שהייתה חסרה לפניו. אף על פי שהסכים ותמך בדעותיו של רבין, מתבטא פה ברמיזה על הרגלי השתייה שלו. ואולי באמת אחרי הרצח איבדנו כקולקטיב תקווה ונאיביות- והפכנו יותר כהי חושים וציניים. או בשפת המוזיקה- יותר אלקטרונים..