דודו טסה-בסוף מתרגלים להכל

שיר שמדבר על אמביציה, הדור שלנו שואף להיות אמביציוזי על אף שכל הסובבים גם הם במשוואה זה לא מוריד מהפרט את הרצון להתבלט ולהוביל.
הדור שלי באמת מאמין שעדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה.
דור שלא נח- בבית הראשון נאמר לנו שהדובר לא יכול להיפגע, מצב שכל אדם מייחל לו (הן מבחינה פיזית, הן מבחינת ביטחון במעמד וכ'ו) אך בבית השני נאמר לנו "אני לא יכול להירגע" כלומר- גם כשהדור כאשר אנשים מבני דורי מרגישים במקום הבטוח שלהם, הם לא מסתפקים בזה ורוצים עוד ולא נרגעים.
הדור שלי הוא דור שאוהב להגזים דור שעוטה מסכות "עדיף הטירוף השיגעון רק לא הפחד הוא גומר אותי" דור שמעדיף לחיות בשיגעון רק לא לחזור למחשבות שמפחידות.
דור שהוא "מלך, בלייצר חיים" דור שיודע להמציא ולייצר יש מאין.
"חזרתי מציד, כתמי הדם נעלמים עם בוא השמש" דור שיודע להתנער מאחראיות.
שיר השיר מלווה במשפט - "נורא כמה זה נורא, בסוף מתרגלים להכל"- זה דור הישרדותי , הוא מצמיח דברים חדשים וצומח בעצמו כאשר בגן שבו אני צמחים, צמחים לידינו פרחים גדולים וטובים לא פחות.

עדיף כישלון מפואר מחלומות במגירה
דירת חדר בפינה של הפינה
אני לא יכול להיפגע
נשבר לי הזין לאסוף נשים פצועות בסוף הלילה

עדיף הטירוף, השיגעון, רק לא הפחד הוא גומר אותי
דירת חדר בפינה של הפינה
אני לא יכול להירגע
נשאר קצת אוויר לסיבוב אחרון

ואני לא רואה איך אני יוצא מזה
איך אני הופך את זה לאהבה

עדיף הטירוף, השיגעון, רק לא הפחד, הוא גומר אותי
כוסות ריקות, דמעות זולות
מלך, בלייצר חיים
חזרתי מציד, כתמי הדם נעלמים עם בוא השמש

ואני לא רואה...

נורא, כמה זה נורא
בסוף מתרגלים להכל