חור בלבנה. האמנות הפוגה של באך

היש מוזיקה שלא מושכת מטה אל הריק? כל מוזיקה מקפלת בתוכה דממה - אך "אמנות הפוגה" של באך היא דממה בתוך דממה. שקט נערם על פני הצליל. למשמע היצירה האינסופית הזאת, יצירתו האחרונה והבלתי גמורה של באך, אתה חש כמי שיש לו את כל החיים אך תמיד חסר לו דבר מה - זו מוזיקה שמחזיקה את כל העולמות המוזיקליים אך בה בעת מוליכה אל האבדון, אל הריק הגדול. כך למשל פרק 4, בו "נופלים" הצלילים רגע לאחר שנפקחו. היצירה בנוי בנושאים הנזשרים זה מתוך זה, בוקעים כמו ציפורים מתוך משפט מוזיקלי ראשוני, קר כקרח אך עשיר אפשרויות, שבאך קבע בתחילת היצירה כבסיס מוזיקלי. אם יש יצירה שמשתנה ללא הרף זו אמנות הפוגה. 20 שנה אני שומע את היצירה הזאת ולא מרגיש שאני מכיר אותה. היא תמיד משתנה, חולפת ופושטת צורה כמו מלאך או שד נורא - והופכת אותנו המאזינים למלאים, אך גם ריקים בכל העולמות, מתים ונבראים בכל פעם מחדש. האין זו הסיבה שאנו אוהבים אמנות?