בדיוק עכשיו, בימים העצובים האלה של להתעורר לעולם שאין בו דיויד בואי, אני מוצאת את עצמי מרגישה שאיבדתי את אחד מהאנשים שגידלו אותי, ופתאום מתנסח לי שלנון, בואי, מרקיורי, מוריסון, קייל, אלה, מבחינתי, האנשים שהחזיקו לי את היד לכל אורך גיל ההתבגרות וגידלו אותי, ובלי המוזיקה שלהם הייתי, כנראה, מישהי אחרת לגמרי. המוזיקה שלהם בנתה את התשבץ הרגשי והערכי שלי, והיא זו שמחזירה אותי הביתה כל פעם מחדש.